תשובה ישירה
לוחמי 2026 שונים דמוגרפית ותרבותית מהלוחמים שעבורם נכתב "רוח צה״ל" המקורי. שיעור גובר של חובשי כיפות וציוני-דתיים מהווים את ליבת הצבא הלוחם — וזקוקים למסמך שמכיר במסורת ישראל כמקור סמכות מרכזי. הצעת דיין-שרקי מעניקה לראשונה מקום מרכזי למסורת העם היהודי לדורותיו כמקור הסמכות הראשון של רוח צה״ל.
השינוי הדמוגרפי
אלוף (מיל') עוזי דיין מצביע על תופעה ברורה ומשמעותית: האליטה המשרתת החדשה. בעבר, הצבא הלוחם היה מורכב מקבוצות מסוימות. היום, התמונה אחרת לחלוטין:
דבריו של אלוף (מיל') עוזי דיין: "האליטה המשרתת החדשה כוללת אחוזים גבוהים של חובשי כיפות ותושבי התנחלויות, שאינם מרגישים תמיד 'בבית' בתוך המבנה התרבותי הקיים של צה״ל."
זו לא רק עובדה סטטיסטית. זו תופעה שמשנה את עצם השאלה: האם המסמך הערכי של הצבא מדבר ללוחמים שלו? אם המבנה התרבותי של רוח צה״ל לא מכיר במסורת היהודית כמקור סמכות מרכזי, הוא לא מצליח להגיע למי שמסורת זו היא חלק מהזהות שלו.
הבעיה בתפיסת "כור היתוך"
המסמך המקורי של רוח צה״ל נכתב מתוך תפיסה של צה״ל כ"כור היתוך" — הצבא כמעצב הזהות הלאומית, מאחד את העם תחת זהות משותפת. הגישה של "צבא בונה עם, עם בונה צבא".
הרב שרקי מתייחס לתפיסה הזו בחומרה:
״צבא בונה עם, עם בונה צבא — זה אמירות שחושבים שהן על גבול הפשיזם, לדעתי. צבא לא צריך לחנך. הוא צריך לתת את הפקודות הנדרשות כדי לממש את המשימה. בשביל החינוך יש את מערכת החינוך.״
— הרב אורי שרקיהביקורת חזקה — אבל היא מובילה לתשובה בונה. אם הצבא לא צריך לחנך, מה כן? הוא צריך להיות מרחב מאפשר ומאחד — לתת לכל סקטור להרגיש בית, תחת אחדות לאומית סביב המשימה.
המעבר ל"מרחב מאפשר ומאחד"
המעבר הזה אינו תיאורטי. יש לו השלכות מעשיות על איך המסמך מנוסח:
תפיסת "כור היתוך"
- הצבא מחנך לזהות לאומית
- אחידות תרבותית כמטרה
- מסורת חילונית-ציונית כברירת מחדל
- סקטורים אחרים מסתגלים
תפיסת "מרחב מאפשר"
- הצבא ממקד במשימה הצבאית
- גיוון תרבותי תחת אחדות לאומית
- מסורת ישראל כמקור סמכות מרכזי
- כל סקטור — בית אמיתי
מסורת העם היהודי כמקור הראשון
השינוי הקונקרטי המשמעותי ביותר במסמך הוא בסדר מקורות הסמכות. בנוסח הקיים, סדר ארבעת המקורות הוא:
- מסורת צה״ל ומורשת הלחימה שלו
- מסורת מדינת ישראל על עקרונותיה הדמוקרטיים
- מסורת העם היהודי לדורותיו
- ערכי מוסר אוניברסליים
בהצעת דיין-שרקי, הסדר משתנה דרמטית:
- מסורת העם היהודי לדורותיו — המקור הראשון
- מסורת צה״ל ומורשת הלחימה שלו
- זהותה התרבותית-לאומית של מדינת ישראל
- ערכי מוסר אוניברסליים
זה אינו שינוי קוסמטי. זו הצהרה זהותית. מסורת ישראל אינה רק "אחד מארבעה מקורות" — היא הראשון. היא היסוד שמהווה את הצבא היהודי במדינה היהודית.
הוויתור על "ציונות" — להזמין את כולם
מהלך מעניין במיוחד הוא ההחלטה שלא להכניס את המילה "ציונות" לנוסח המוצע. הסיבה? לאפשר חיבור רחב, כולל למגזרים שאינם מזדהים עם המינוח הציוני המסורתי.
כפי שמסביר הרב שרקי בפודקאסט עם פרופ' אלבשן: "היה דיון אם להכניס את המילה 'ציונות' ובסוף ויתרנו על כך, בין היתר כדי לאפשר לחרדים להזדהות עם המסמך."
במקום "ציונות", הניסוח החדש משתמש ב"זהות תרבותית-לאומית" — מינוח רחב יותר, שמקבל את כל מי שרואה במדינת ישראל את ביתו הלאומי, ללא תלות באוריינטציה האידיאולוגית הספציפית שלו.
חיילים שאינם יהודים
שאלה רגישה אך חשובה: מה לגבי חיילים בצה״ל שאינם יהודים — דרוזים, צ'רקסים, ערבים מוסלמים ונוצרים?
תשובת הרב שרקי בולטת בכבודה ובהיגיונה: "ברגע שאדם מזדהה כאזרח המדינה, הוא מזדהה עם האתוס הציוני שלשמו הוקמה המדינה. סיבת הקיום של המדינה היא השאיפה של עם ישראל, ולכן האתוס המלכד חייב להיות יהודי-ציוני."
נקודה חשובה: זו אינה הדרת מי שאינם יהודים. אדרבא — זו הזמנה. כל מי שמשרת בצה״ל מקבל על עצמו את האתוס הלאומי של המדינה היהודית — בדומה לאיך שחייל אמריקאי מקבל את האתוס האמריקאי, ללא קשר למוצאו.
תיקון הנתק בין הפיקוד הזוטר לבכיר
תופעה מטרידה שהרב שרקי ועוזי דיין מצביעים עליה: נתק עמוק בין הפיקוד הזוטר בשטח לבין הפיקוד העליון.
״קיימת תחושה מאוד לא נוחה בפיקוד הזוטר שמרגיש מנותק מהפיקוד העליון. הפיקוד הזוטר דורש ניצחון — בעוד שהפיקוד העליון משדר מסרים אחרים. הנקודה הזו קשורה במידה רבה לנוסח שאנחנו מציעים.״
— הרב אורי שרקי, ועדת חוץ וביטחוןהניתוק הזה אינו רק עניין של פיקוד וכפיפות. הוא משקף ניתוק תרבותי-ערכי. הפיקוד הזוטר — האליטה המשרתת החדשה — חי בעולם ערכי מסוים. הפיקוד העליון, במקרים רבים, נשאר בעולם הערכי של שנות התשעים. המסמך החדש מנסה לגשר על הפער הזה, באמצעות שפה שמדברת לשני הקצוות.
למה זה חשוב לכולם — לא רק לדתיים
אסור להבין את ההצעה כ"השתלטות דתית" על המסמך. אדרבא: ההצעה מציעה אחדות לכלל ישראל. גם החייל החילוני המשרת בצה״ל גדל על תנ״ך, על מסורת לאומית, על תודעה היסטורית של עם ישראל לדורותיו. המסמך המעודכן רק מכיר במציאות הזו.
החייל החרדי, החייל הציוני-דתי, החייל החילוני, החייל הדרוזי — כולם משרתים תחת דגל אחד. המסמך החדש מציע מצפן ערכי שמדבר לכולם, מבלי להתעלם מהזהות הייחודית של כל אחד מהם.